מתחת לתקציב ונגד הבטן

את הפוסט הזה אני כותבת מצד אחד למעצבים שרגילים לקחת עבודות מתחת לתקציב, מצד שני ללקוחות של מעצבים – שתוכלו לראות את התהליך שאנחנו עוברים עם עצמנו כשאנחנו נאלצים לעבוד בתקציב נמוך; ומצד שלישי- לכל בעלי העסקים שלקחו אי פעם עבודה ומיד התחרטו על כך.

זה היה יום חלש בחודש קשה

וכמו משמיים התקשר אלי לקוח מחברה גדולה שחיפש שיתופי פעולה לטווח ארוך. הלקוח קיבל עלי המלצה והציע שננסה עבודה מהירה כפיילוט לבדיקת האפשרות לשיתוף פעולה ארוך טווח. הוא הסכים לשלם את כל שכר העבודה מראש, התרשם מהיכולות שלי והבטיח שיש לו המון פרויקטים עתידיים.
אבל משהו לא הסתדר לי. מהשיחה הבנתי שהוא ציפה לעבודה מהירה וזולה, בעוד אני העדפתי עבודת עומק איכותנית, שנותנת לי זמן למצוא פתרונות שבאמת יקדמו את העסקים. הוא גם הציע לשלם מחירים שהיו פחות משליש ממה שאני מעריכה את הפרויקטים. בכל חודש אחר הייתי מודה בנימוס ומסרבת לעבודה.

אבל, זה היה יום חלש בחודש קשה והייתי צריכה את הכסף. הדיון שהתחולל במוחי היה משהו כזה:
שוטרת פנימית: "אין מצב טלי, הוא לא לקוח בשבילך"
ספקנית פנימית: "אבל אין לי משהו טוב יותר לעשות היום. מה אכפת לי, סך הכל עוד כמה שקלים לכיס."
שוטרת פנימית: "אבל את לא תוכלי לעשות עבודה טובה בתקציב כזה. מגיע לך שישלמו לך על היכולות המקצועיות שלך. יש סיבה שאת מתמחרת את העבודות שלך כפי שהן מתומחרות. ואגב, בדקת וראית שזה לא יקר יחסית למתחרים. "
ספקנית פנימית: "אז נעשה מה שאפשר עם התקציב. הלקוח מבין שהוא נמוך. הוא מבין שלא יהיה פה מחקר מעמיק"
שוטרת פנימית: "איך את יודעת למה הוא מצפה? הרי דיברתם מספר דקות. את לא מכירה אותו והוא לא אותך, הוא לא יודע מה תהליך העבודה שלך, לא שמתם יעדים ברורים, החוזה לא סגור היטב. הכל פה על רגל אחת ואת פשוט לא עובדת ככה. אל תסכימי לזה!"
ספקנית פנימית: "זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות היום. מקסימום זאת תהייה עבודה לא רווחית".

אז אמרתי כן ולקחתי את העבודה

מפה התסריט ידוע- סבבי תיקונים שלא מסתיימים, תסכול, עבודה שאני לא מרוצה ממנה, הרבה סטרס וכמובן שלא היו עבודות נוספות מאותו לקוח אחר כך.
מי צדקה, השוטרת הפנימית שבי או הספקנית הפנימית? הטיעון החזק ביותר של הספקנית היה שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות. מצד אחד זה נכון- לא היו לי פרויקטים פתוחים. לו הייתי אומרת לא לאותה עבודה סביר להניח שלא הייתי מוצאת משהו משתלם יותר לאותם יומיים.
ועדיין- האם באמת לא היה לי משהו טוב יותר לעשות?

הטעות שלי ושל רבים מאיתנו היא שאנחנו מביטים על העסקים שלנו בטווח הקצר. אם עכשיו אני פנויה אז אני צריכה להשיג עבודה לעכשיו, ועדיף ציפור ביד משתיים על העץ. אבל ההסתכלות הזאת לא מאפשרת לעסקים שלנו להתבסס ולגדול, כי בזמן שבזבזתי בעבודה לא משתלמת שלא תקדם אותי מקצועית יכולתי להשקיע בשיווק, בחיפוש אחר פרויקטים נכונים יותר, בשיפור תיק העבודות שלי ואפילו בקצת זמן התפתחות לעצמי.

"נו באמת", אתם בטח אומרים עכשיו- "קל לחשוב בדיעבד, אבל באותו רגע באמת צריך את הכסף". איך נספוג את האובדן שלו במחשבה שיום אחד זה ישתלם? הרי באותה נקודה התובנה הזאת לא עוזרת לי בכלום.

שלום טלי של העתיד, פה טלי של העבר. יש לי כמה רעיונות בשבילך כדי שתהיי חכמה ועשירה יותר ממני ותדעי מה לעשות כשיש הצעת עבודה שהיא מתחת לתקציב ונגד תחושת הבטן.

זמן שמושקע בשיווק שווה כסף

כמה עולה זמן של כותבת תוכן? כמה שווה תחזוקה לאתר? כמה כסף הייתם משקיעים בלתת למישהו אחר לכתוב פוסטים עבורכם? כנראה שלא מעט. אז אם לקחת את הזמן שהתפנה והשקעת אותו בשיווק ממוקד שתוכנן הייטב לעסק שלך בעצם שילמת לעצמך את המשכורת במקום למישהו אחר עבור אותה עבודה. על הדרך גם הרווחת כפול כי התאמנת בתחום הזה וקיבלת מיומנויות חדשות. תמיד כדאי שיהיו משימות שיווקיות פתוחות להשקיע בהן את הזמנים המתים. הלכתי עכשיו להכין רשימה הנה היא כאן:

להרים טלפונים ולבקש

אם אני לא רוצה את העבודה שמגיעה אלי לבד ובלי מאמץ אולי כדאי שאשקיע מאמץ כדי להשיג את העבודות שאני כן רוצה. בכל זמן נתון אני יכולה לעצור ולחשוב על אנשים או עסקים שיכולים להינות משירותי ולהרים את הטלפון (או המקלדת) וליצור איתם קשר. אנשים כאלה יכולים להיות לקוחות עבר, אנשים שהביעו התעניינות אבל לא סגרו עסקה, חברים, משפחה, מכרים, עסקים שתמיד חלמתי לעבוד איתם וקולגות. וכדי שטלי של העתיד תהיה שמחה אני מכינה עכשיו רשימה כזאת ליד רשימת המשימות לשיווק כדי לא לשכוח שלפעמים צריך רק לבקש.

לקחת את העבודה- אבל לשחרר את הכיווץ בבטן

לפעמים הספקנית הפנימית צודקת. לפעמים כדאי לקחת עבודה לא טובה. למה בעצם? כי הכסף אולי לא מצויין, אבל יכול לעזור עדיין, כי אנחנו יכולים להשתמש בה כדי ליצור מערכת יחסים עם לקוחות חדשים, לפעמים יצאו מזה תוצרים מפתיעים שנוכל להתגאות בהם, כי לפעמים אנחנו יכולים ללמוד להתייעל ולעבוד בצורה פחות בזבזנית כדי להצדיק את התקציב. רק אם מחליטים לקחת את העבודה כדאי להגדיר כמה חוקים:

1. השקעה מותאמת תקציב

נגיד שהחלטתי ש-3 שעות עבודה זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי בתקציב שהלקוח מציע. אז קודם כל אני אתקשר את זה מול הלקוח. לא חייבים לומר שעות מדוייקות אם לא רוצים, אבל להבהיר גבולות גזרה מאוד ברורים לפרויקט ולאכוף אותם. במידה והחלטתי על 3 שעות עבודה אז אשים סטופר ואעבוד בדיוק את הזמן שאני יכולה להרשות לעצמי.

2. מה שיוצא אני מרוצה

אני לא מצפה שיצא לי מפה משהו. מראש אני משחררת את כל הציפיות. אם יצא לי פרויקט מרשים אז יופי, אבל אם לא זה בסדר- הוא לא חייב להיות כזה. אם ניצור מערכת יחסים מקצועית שתמשיך הלאה להרבה פרויקטים רווחיים- מעולה. אבל זה לא בהכרח יקרה, ואני לא מצפה שזה יקרה. במילים אחרות, להכניס את עצמנו לפרופורציות מראש.

3. בתחתית סדר העדיפויות

אין מה לעשות- זמן שווה כסף. ואם יכנס משהו שאוכל להרוויח ממנו טוב יותר אז הפרויקט שמתחת לתקציב ירד לתחתית סדר העדיפויות. כן, גם אם הוא היה קודם. כן, גם אם הוא מאוד דחוף. כן, גם אם הלקוח שמשלם פחות צועק יותר חזק. וכן, כדאי גם את זה לתקשר מראש מול הלקוחות.

4. ואם אתם הלקוחות

רגע אחד אליכם, הלקוחות. אם יש לכם תקציב נמוך ואתם רוצים לשכור מישהו מעל התקציב שלכם קחו בחשבון שזה מה שעובר לאותו נותן שירות בראש. הוא ינסה לעגל פינות כדי שהפרויקט יהיה לו כדאי, הוא ישים אתכם בתחתית סדר העדיפויות, הוא מראש יקח בחשבון שהתוצר לא יהיה משהו שהוא יהיה גאה בו, וגם הוא יהיה פחות שמח. אם אתם מבינים את כל זה ועדין רוצים להוריד את המחיר אז הכל טוב. אבל כמי שגם נמצאת לא מעט בנעלים של הלקוחה- לא הייתי רוצה את התסריט הזה. הייתי מעדיפה להמתין כמה חודשים עד שיהיה לי את התקציב ולקבל את העבודה כפי שהיא אמורה להיות, או אולי למצוא נותן שירות שמתאים לתקציב שלי ולהבין גם שכנראה לא אקבל את אותה רמה. לפעמים בפוקס אני אמצא מציאות- נותן שירות זול, איכותי ומהיר. אבל אני לא אצפה למצוא כזה, אני אבין מראש שיש פה טרייד מסויים (וגם אבין שאם הוא כזה מושלם המחירים שלו יתייקרו בעתיד מאוד מהר).

ומשהו לגבי תחושת הבטן

תחושת הבטן הרעה יכולה להגיע גם אם התקציב מעולה. תחושת בטן רעה היא לרוב תוצאה של ערכים מתנגשים. כמו בסיפור שלי, שם ערכי הלקוח היו "מהירות, יעילות, חיסכון ושירותיות". אלה אחלה ערכים, אבל בעולם שלי הם נמצאים מתחת לערכים אחרים שחרתתי על דגלי:

תשוקה

העבודה שלי היא חלק בלתי נפרד ממי שאני, אני ניגשת אליה באנרגטיות, בסקרנות וברעל. אני מצפה ללמוד ולהתפתח ממנה ומוכנה לתת לה את מלוא תשומת ליבי.

מציאותיות

אני מאמינה בפתרונות שמבטאים אמת פנימית של הלקוחות שלי, בחקירה וגילוי שהופכים משהו לאמיתי בעולם. מאמינה בתקשורת שקופה ששמה את הדברים על השולחן. נתתי לזה סלוגן שמנחה אותי: "Make it Real".

צבעוניות

מאמינה בלהיות עצמנו, לתפוס מקום בעולם, לא לפחד להעז ולהסתכן ולא לשכוח לשחק ולהשתטות.

נתינה

כזאת שמגיעה מכל הלב, עם ערך אמיתי, באופן יסודי ושלם.

מסר מהעתיד

בסופו של דבר, זה לא שאנחנו באמת מתעלמים מתחושת הבטן, זה שאנחנו לא כנים עם עצמנו לגבי סדר העדיפויות שלנו, הערכים שלנו והציפיות מהפרויקט. אז בפעם הבאה שמגיע אלי פרויקט עם תקציב נמוך מדי ותחושת בטן רעה אשאל את עצמי:
מה בא לי עכשיו יותר, לשווק או לעבוד?
מה יקרה אם אגיד לא, איך ארגיש?
מה יקרה אם אגיד כן, איך ארגיש?
האם הלקוח מודע למה התקציב שלו מאפשר?
ולבסוף אני אגיד תודה רבה ושאני צריכה לחשוב על זה, ואקח לי קצת זמן כדי להחליט בלב שלם.